<h1>הגהת המעתיק ר' משה ב"ר שם טוב ן' חביב</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[פסחים כ"ה ע"ב] הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו פי' שבא לו ריח קטורת ע"ז ולא רצה להתנאות, מותרת, כלומר אין צריך לשנות דרכו כדי שלא יהנה מריחו. אסיקנא בלישנא בתרא דהיכא דמיכוין אפילו בלא איפשר אסור, והיכא דלא מיכוין אפילו איפשר לו לילך בדרך אחרת שרי. הילכך שמעינן מינה דההיא דאמר ר' שמעון [שבת כ"ט ע"ב] גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, מצינן לאוקומי אפילו בספסלים קטנים, אף על גב דאיפשר להגביהן, כיון דלא מיכוין לעשות חריץ מותר לגרור. ועוד דספסלים גדולים אי אפשר בלא חריץ, והוי פסיק רישיה, ומודה בזה ר' שמעון דאסור. מכל מקום קשיא דהכא משמע דריחא מילתא היא, והתם במסכת ע"ז [ס"ו ע"ב] אמרינן גבי בת תיהא דישראל ביד גוי שרי, כלומר דמותר לישראל להריח יינו של גוי לכתחלה, ולא חיישינן להנאת הריח, משום דריחא לאו מילתא היא. ויש לומר דשאני יין דאין עיקר הנאתו לריח, אבל דבר שעיקר הנאתו לריח ודאי ריחא מילתא היא, והיינו דאמרינן נמי התם בע"ז [י"ב ע"ב] גבי חנויות מעוטרות בורד והדס דאסור משום דקא מתהני מריחא. ועוד אמרינן התם [י"ג ע"א] יניח נמצא נהנה, פי' נהנה מן הריח. ואף על גב דאמרינן בעלמא [כריתות ו', ע"א] קול מראה וריח אין בהן משום מעילה, ואפילו בריח קטורת דעביד לריחא, נהי דמעילה ליכא אבל איסורא מיהא איכא. [המכתם — פסחים]. [כתב רבינו יהונתן (ראיתי כתוב בשם זקני ומרי רבינו מאיר הלוי ז"ל) קא מיכוין אינו מתכוין להריח ריח אלא שמתכוין לעמוד שם מפני עסק אחר. אבל אם מתכוין להריח אפילו אביי מודה דאסיר. הילכך כיון דלא איפשר ליה למיזל בארחא אחריתי אע"ג דקא מיכוין מותר. ורבא אמר אסור, דנהי דמשוי ר' יהודה מתכוין לשאינו מתכוין היינו להחמיר עליו ולחייבו בשאינו מתכוין כמתכוין, כיון דאיפשר ליה למיזל בארחא אחריתי ולא אזיל, אבל להקל עליו ולומר דכשם שהוא מותר בלא איפשר ולא קא מיכוין הכי נמי מותר כי לא איפשר וקא מיכוין לא קא משוה להו. עכ"ל. (הגהת המו"ל. מה שכתב רבינו בשם ה"ר יהונתן דבמתכוין להריח אפילו אביי מודה הוא חידוש עצום, ושלא כדעת כל הפוסקים].
